בית המשפט התערב וחייב את ההסתדרות הרפואית באופן חריג לקבל את תשובת הרופא שנחשבה לשגויה במבחן הסמכה לרופא משפחה. השאלה היתה "מהו ההסבר למטופל לגבי הרישום לקופות החולים בישראל?". הרופא סימן התשובה: "כל תושב בוגר במדינת ישראל רשאי להירשם לאחת מקופות החולים". ואולם, דעתם של מחברי הבחינה מהמועצה המדעית היתה שהתשובה הנכונה היא: "בוגר שלא יירשם לקופת חולים ישויך על ידי שר הבריאות לאחת מקופות החולים".
מדובר בהתערבות של בית המשפט שאינה נוגעת ב"רפואה נטו". לא ראיתי את פסק הדין ולא אתפלא אם ביהמ"ש קבע שם שהרופא הסביר היה מציין דווקא את תשובת הנבחן כנכונה. אמנם סבירות עיקרה המשפט המנהלי, אך מבלי שהעמקתי כנחוץ, אי אפשר לעניות דעתי להוציא מכלל אפשרות ששופט או שופטת פלונים יעשו הקש לשוני סביר וייתנו לזה ביטוי כזה או אחר גם בתחומי משפט אחרים.
רבים וטובים שואלים אותי שוב ושוב: בתביעות שטוענות לרשלנות מקצועית של צוות רפואי, כיצד שופטים יכולים להחליט בענייני רפואה מה נכון ומה לא, והלוא אין להם ידע בנושא? איך שופטים שלא קיבלו מעולם לידה יקבעו כיצד היה על איש צוות רפואי לפעול במקרה מסוים במהלך לידה? וכיצד בית המשפט שלא מישש מעולם כבד או טחול מוגדלים יקבע אם היתה או לא הגדלה של האיברים בבדיקה בזמן אמת, כשלא היה רישום בגיליון הרפואי.
התשובה היא שהשופטים יודעים ומבינים בכל תחום, במובן זה שלאחר שמביאים בפניהם את הראיות, הם מקשיבים לעדים, לרופאים המומחים שנחקרים לעיניהם, יש להם את המנדט לקבוע כיצד צריכים היו הרופאים לנהוג ומי צודק. זה מקצועם להחליט. כך בדומה לכל תחום אחר שמובא בפניהם כגון ליקויי בנייה או זכויות יוצרים וכיו"ב.
בל נטעה חלילה לחשוב ששופט לא יכול לטעות ולקבוע החלטה שנוגדת את ההיגיון הרפואי או את מדע הרפואה. אכן לעתים יינתן פסק דין "מוטעה" מבחינה רפואית, היינו שאינו עולה בקנה אחד עם הפרקטיקה הרפואית, אולם - ואת זאת קשה לרופאים לקבל - הקביעה תהיה נכונה מהבחינה "המשפטית".
אם אכן ובית המשפט בנסיבות מסוימות מתערב באופן עבודתם של הרופאים, נשאלת השאלה האם ובאיזו מידה ראוי שהמערכת המשפטית בבדיקתה האם היתה התרשלות, תתחשב בפרקטיקה הרפואית הנוהגת/המקובלת, היינו בסטנדרט שנקבע על ידי הרופאים ?
התשובה ניתנה על ידי בית המשפט העליון: "אין ספק כי קיומה של פרקטיקה מקובלת מהווה פרמטר, ואפילו פרמטר חשוב, במכלול השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו לקבוע את סטנדרט ההתנהגות הראוי, אולם אין היא הפרמטר היחיד אשר בית המשפט יתחשב בו".
במילים אחרות, השופטים ההדיוטות ברפואה ככלל אינם מתערבים בשיקול הדעת הרפואי ומקבלים את הקביעות של הרופאים, אולם לעתים הם מתחשבים גם בגורמים נוספים כמו סיכון חיי החולה (בדיקות/ טיפולים שצריך לבצען ולא נעשו), העדר נהלים פנימיים (ייעוץ מומחה/ כונן), רישומים רפואיים או עלויות כספיות, שבהוספתם עולה כי התנהגות הרופא הינה רשלנית. כך ייקבע למשל כי נוהג מקובל של שנים אינו הופך מעשים שיהיו מותרים מבחינה משפטית, אם יסודם בשיבוש נורמות תקינות.
מכאן אנו למדים כי בעולם המשפט קיים סטנדרט רפואי וסטנדרט משפטי. ובכל זאת עד כמה יתחשבו בתי המשפט בפרקטיקה הרפואית הנוהגת?
היולדת פיתחה אמניוניטיס ונפטרה מספסיס
במקרה שבו יולדת בשבוע 25 סבלה מירידת מים, הוחלט להמשיך את ההריון והיא פיתחה אמניוניטיס ונפטרה מספסיס. הביאו בפני בית המשפט שתי חוות דעת סותרות של רופאים מיילדים. זו מטעם התביעה טענה שהיו חייבים בנסיבות (אישה צעירה, אם לשניים) לסיים את ההריון, ואילו זו מטעם ההגנה הביאה ראיות הפוכות. בית המשפט דחה את התביעה ואמר: "לא אכחד כי חרדה אני ממצב בו יבואו בתי המשפט ויכתיבו לרופאים כיצד לנהוג באותו שטח אפור השנוי במחלוקת בין הרופאים... מי שבחר בפתרון המקובל על חלקים מהקהילייה הרפואית, אך אינו מקובל על חלקים... לא יימצא אחראי ברשלנות". המסקנה העולה מפסק הדין שבמידה שיוכיח הרופא "אסכולה", ייחס לכך בית המשפט משקל רב.
המומחים תמכו בפרקטיקה הנוהגת, השופט החליט אחרת
לעומת זאת, במקרה אחר בית המשפט קבע שכך צריכה להיות הפרקטיקה הרפואית במקרה מסוים ושכך ראוי היה שינהג הרופא הסביר, וזאת בניגוד לרופאים המומחים שהעידו בפניו. מדובר במקרה בו לא רק מומחה ההגנה אלא גם זה מטעם התביעה סבורים היו שזו לא הפרקטיקה הנוהגת, ובכל זאת השופט החליט אחרת.
מדובר היה באיש צעיר שסבל מבליטה לא אסתטית בשוק שהוסרה/ תוקנה בניתוח. לאחר הניתוח התפתח נמק שהביא לקטיעת הרגל. התברר בבדיקה הפתולוגית לאחר הקטיעה שהבחור סבל ממום של כלי דם, שלא יכלו לגלותו בבדיקה גופנית רגילה. כל הרופאים (גם מומחה התביעה) העידו שמדובר במום נדיר ביותר, ולא נהוג היה לבדוק מצב העורקים קודם לניתוח שכזה. לו ביצעו את הבדיקה, היתה זו מאבחנת את המום הוסקולרי, ולא היו מנתחים.
בעניין זה קבע בית המשפט העליון: "האם בנסיבות המקרה, חייבים היו הרופאים מבחינה משפטית לוודא לפני הניתוח אם סבל המערער ממום של הצרת העורקים מלידה? סבור אני, שהתשובה היא חיובית. פלוני הוא בעל סוג דם נדיר ביותר, תת קבוצה של תת קבוצת דם. בית החולים אינו עורך בדיקות של תת קבוצות כאלה בגלל נדירותן, ובשעת הניתוח ניזק פלוני בשל עירוי דם מתת קבוצה אחרת. בית החולים יהיה אחראי. החולה סמך עליו שתיערכנה כל הבדיקות הנחוצות. קיימת ספרות... יש גישה אליה. התופעה אמנם נדירה אך פלוני רשאי לצפות שבית החולים יביא בחשבון גם אפשרות של מקרה נדיר".
על מקרה כגון זה ניתן להעיר כי כידוע, הדיין אין לו אלא מה שעיניו רואות. קרי, את חומר הראיות אותו הציגו לו הצדדים. ברם, יש מצב שהשופט נדרש להביט למרחוק, מעבר ל"מה שעיניו רואות".
ניתן לאפיין עוד אפשרות בה בית המשפט "יקבע" נורמת התנהגות רפואית בניגוד לתורת הרפואה, מהסיבה שהוא השתכנע והעדיף עדות של עד מומחה מצד התביעה או מצד ההגנה, שלמעשה הטעה את בית המשפט. לעתים יהיה זה המומחה שבית המשפט עצמו מינה. כן גם זה ייתכן.
מתי זה יקרה? כשהשופט ישתכנע מהרופא המומחה שהעיד בפניו בצורה שוטפת ורהוטה, ציטט ספרות מקצועית כראיה לאמיתות דבריו ואלה לא נסתרו בחקירה הנגדית. העובדה שבסופו של דבר אותו מומחה הטעה לכאורה את בית המשפט אין לה ולא כלום עם פסק הדין. צריך להיות מובן לכל שפסק הדין לא ישנה כמובן את "הרפואה", לא את הפרקטיקה ולא כיצד יתנהל הרופא הסביר.
הכותב, ד"ר אבי רובינשטיין עורך דין, מומחה בנוירוכירורגיה, שותף במשרד עוה"ד א. רובינשטיין–ש. יקירביץ
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
